למה דיאטת הרעבה תגרום לך להשמין?

בין השנים 1944-1946 התקיים אחד המחקרים הכי חשובים בעולם התזונה והוא נקרא "מחקר חצי ההרעבה של מינסוטה" או Minnesota semi starvation study.

המחקר שהתפרסם רק בשנת 1950 בשני כרכים הציג את הניסוי עצמו (שמיד אפרט עליו) ומידע נוסף לגבי הרעבה טבעית וניסויית, אנורקסיה נרווזה ותופעות נוספות הקשורות לרעב שהיו ידועות בספרות שיצאה לאור עד שנת 1949.

המחקר נערך מתוך הרצון להבין את המנגנונים הפיזיולוגיים של מצבי הרעבה או הרעבה חלקית כפי שהן קורות בזמן מלחמה, בעקבות מלחמת העולם השנייה והניסיון לשקם אנשים שחוו רעב קיצוני וממושך. עד שנערך מחקר זה היה ידוע מעט מאוד בנוגע לשיקום אנשים שחוו הרעבה ועוד פחות על תופעות שקורות לגוף ולנפש בזמן המחסור במזון.

החוקר אנסל קיז (Ancel Keys), גייס 36 סטודנטים מאוניברסיטת מינסוטה להתנדב למחקר, שכלל מצב של "כמעט-רעב" (כמו שצפוי שיקרה בזמן מלחמה) ובחן, יחד עם צוות רחב סביבו, את ההשפעות של המצב הזה, ובנוסף – מהי הדרך הטובה ביותר להחזיר אותם למצב תקין.

הניסוי חולק לשלבים כך שבשלב הראשון נבדקה כמות הקלוריות הדרושה לכל אחד מהגברים לשמור על משקלו באופן יציב בשקלול הפעילות הגופנית שהם מבצעים באופן קבוע. כמות הקלוריות הממוצעת שחושבה הייתה כ-3200 קלוריות ליום. בנוסף לכך, נבדקו היבטים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים של הסטודנטים על מנת ליצור נקודת בסיס למחקר.

בשלב הבא החלו להרעיב את הסטודנטים על ידי הורדת כמות הקלוריות שהם צורכים בחצי (כ-1600 קלוריות ליום בממוצע) למשך 6 חודשים. במקביל לצריכה הקלורית הפחותה, הסטודנטים הונחו לעבוד במשך השבוע ולבצע פעילות גופנית באופן סדיר. הציפייה הייתה שבטווח הקלוריות הנתון, הסטודנטים יפחיתו בזמן הזה כ-25% ממשקל גופם.

ההתאוששות עצמה חולקה ל-2: שלב ההתאוששות המוגבל, שבו הנבדקים חולקו לקבוצות שונות שצרכו כמות שונות של קלוריות במשך 3 חודשים במטרה לבדוק באיזו דרך הם ישתקמו בצורה הטובה ביותר. שלב ההתאוששות הבלתי מוגבל נמשך כחודשיים ובו הנבדקים הונחו לאכול באופן חופשי.

נזכיר שוב, שעד לשלב הזה, למדע לא היה מידע רב על הרעבה בכלל ועל ההשפעות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות של בפרט, ולכן התוצאות של המחקר היו מאוד מהפכניות וחשובות.

השלב השני של המחקר (שלב ההרעבה) הראה שינויים רציניים ביותר. הסטודנטים פשוט התפרקו מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. ההתפרקות הייתה מאוד מהירה, הרבה יותר ממה שהחוקרים ציפו. הסטודנטים איבדו מכוחם, סבלו מסחרחורות, נשירת שיער, אובדן מסת שריר ובעיות בקורדינציה מה שגרם לחלקם לפרוש מקורסים באוניברסיטה.

גם מבחינה פסיכולוגית נצפו שינויים משמעותיים, למשל, רוב הסטודנטים התעסקו באוכל ולא הצליחו לחשוב על דברים אחרים. הם חוו חשקים בהתקפים, איבדו חשק מיני, איבדו יכולות חברתיות, נכנסו לדיכאון ועוד.

אחד הגילויים המשמעותיים ביותר שיצאו מהמחקר היה ההבנה שהגוף מבצע התאמות כדי לשרוד בזמן רעב. קיז וחוקריו ראו שקצב הירידה במשקל בשלב ההרעבה אינו עומד בציפיות ובחישובים שהיו להם טרום המחקר, והיו סטודנטים שנאלצו לצרוך פחות קלוריות על מנת להמשיך בקצב הירידה הרצוי.

גם בשלב ההתאוששות התגלה פרט מעניין – כאשר רוצים להחזיר את הגוף לתפקוד תקין לאחר תקופת הרעבה, הרכב התזונה פחות רלוונטי לעומת כמות הקלוריות הנצרכת. משמע, הכמות חשובה להתאוששות יותר מהאיכות. בעקבות הגילוי הזה אין זה מפתיע כי בשלב בו ניתנה לסטודנטים גישה חופשית למזון חלקם חוו בולמוסי אכילה מוגזמים (צריכה של כמות קלוריות גדולה בזמן קצר), ללא יכולת להסתפק בכמות הקלוריות שהיו צורכים לפני הניסוי. הם פשוט אכלו ואכלו מבלי שהצליחו לעצור. כלל הנבדקים העלו את המשקל שלהם בחזרה בתוספת של 10% לערך.

ההשתתפות במחקר השפיעה מאוד על הסטודנטים המתנדבים. רובם חוו את התקופה הזו כטראומטית מאוד. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהתרומה של המחקר והגילויים המשמעותיים שהוא סיפק בנוגע להסתגלות הגוף לתנאי קיצון, ירידה במשקל, הפרעות אכילה ועוד.

ציטוט של אחד המשתתפים במחקר, מתוך סרטון בו הוא מספר על חוויותיו:

"לאחר סיום המחקר, הייתי רעב עוד זמן רב. אפילו כשיכולתי לאכול מה שרציתי, הייתי מסיים ארוחה ועדיין מרגיש רעב. הבטן שלי לא הייתה יכולה להחזיק עוד. במשך חודשים רבים סחבתי בכיסים חטיפים ועוגיות ועם הזמן, מן הסתם, עליתי במשקל... לקח לי כ-3 שנים לחזור למשקל רגיל והרגלי אכילה תקינים...

לסיכום, אני חוויתי רעב ואת האדישות והדיכאון שבאים איתו, אך חיינו בהשגחה של צוות רפואי... לרעב שלנו היה תאריך סיום. אני תמיד חושב כמה נורא לסבול מרעב ללא לדעת מתי הוא יסתיים אם בכלל..."

57 שנים לאחר המחקר של קיז בוצע מחקר המשך (follow-up) בו נבדקו השפעות פסיכולוגיות, פיזיולוגיות ואחרות לטווח הארוך של המשתתפים בניסוי המקורי (אלה שנשארו בחיים). באופן מעודד, נראה כי לא היו השפעות משמעותיות של ניסוי ההרעבה לטווח הארוך – לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה פיזיולוגית. הנתון הזה חשוב ומעודד כי הוא מראה שאנשים שחוו תקופת הרעבה משמעותית או התגברו על הפרעת אכילה כמו אנורקסיה נרבוזה עשויים לחזור לחיים נורמליים וטובים לאחר תקופת התאוששות מתאימה, ובליווי ותמיכה מתאימים.

ולמה אני מספרת על כל זה? כי נכון להיום, ישנן דיאטות רבות שמטרתן היא הורדה משמעותית של כמות הקלוריות הנצרכת בשתייה ואכילה כדי להביא לירידה מהירה במשקל. אז נכון, הדיאטות האלה יעבדו לטווח הקצר ואפילו מאוד כנראה... אבל, ופה יש אבל גדול, דיאטות קיצוניות אינן יעילות לטווח ארוך. הן מסוכנות. והן יכולות להוביל בסופו של דבר לשיבוש של תהליכים פיזיולוגיים ולעלייה במשקל. בנוסף, לדיאטות קיצון ישנה השפעה פסיכולוגית קשה שעשויה להוביל להפרעות אכילה, דיכאון, ועוד ועוד.

מקורות:

Keys, A., Brožek, J., Henschel, A., Mickelsen, O., & Taylor, H. L. (1950). The biology of human starvation.(2 vols).

Eckert, E. D., Gottesman, I. I., Swigart, S. E., & Casper, R. C. (2018). A 57-year follow-up investigation and review of the minnesota study on human starvation and its relevance to eating disorders. Archives of Psychology, 2(3).

Kalm, L. M., & Semba, R. D. (2005). They starved so that others be better fed: remembering Ancel Keys and the Minnesota experiment. The Journal of nutrition, 135(6), 1347-1352.